סרטון על סבי אברהם נחום

מסלול חיי סבא אברהם נחום

View מסלול חיי סבא אברהם נחום in a larger map

אודות חיי אברהם נחום ומשפחתו

אברהם נחום תאריך לידה:6.4.1939 מקום לידה:עיראק, בעיר בירה בגדד ברח' אל רשיד. שם משפחתי נחום, כיום ובעבר והשם עבר מדור לדור. שמי הפרטי אברהם (ABRAHAM). בעיראק הכינוי שלי היה מוריס, כיוון שזו הייתה מדינה ערבית , ולא קראו לי אברהם בנוכחות הערבים. שמות הורי הם נעים (NAIM) ופרחה (FARHA). יש לי אח אחד ושתי אחיות ואני הבכור במשפחה. שם אחי הוא יצחק (YIZHAK), שמות אחיותיי הם: צביה ZBIYA)) וכרמלה (KARMELA). תאריך הלידה שלי הוא 6.4.1939. נולדתי בעיראק, בעיר בירה בגדד ברח' אל רשיד. הבית שגרנו בו היה בין 3 קומות ובו 5 חדרים. בהתחשב שמדובר בתקופה של לפני 60 שנה ומעלה, החיים היו מעל הממוצע שהיה קיים בעיראק , משום שגם אבי וגם אמי עבדו והשתכרו והטיבו את תנאי החיים של המשפחה. לאבי הייתה חנות למוצרי מזון ואמי עבדה בתפירה. למדתי בבית ספר "אליאנס", בית ספר ליהודים בלבד. המשפחה נהגה לצאת לחופשות מדי פעם באזורי נהר הפרת, עשינו פיקניקים על גדות הנהר, שחלקו מתייבש בתקופת הקיץ ובנוסף לכך נסענו לחופשות מרוחקות מבגדד, בערים מרוחקות ברכבת. מאכלים מיוחדים שאכלנו בשבתות הם: בשבת בבוקר אכלנו סביך (פרוש סביך בערבית זה בוקר), בצהריים אכלנו חמין (תביט). כמו כן אהבתי בישולים מתוקים כמו קובה ברוטב אדום, מאכל חמוץ מתוק ועוד. בהיותי צעיר השירים הערביים בעירי לא היו זכורים לי, כיוון שלא עניינו אותי. השפות שדיברנו הם: בעיראק, דיברנו ערבית ובישראל דיברנו עברית וקצת ערבית עם המבוגרים. עברית למדתי עוד בעיראק , למדתי עברית מספר שעות בשבוע בבית ספר נוסף. משפחתונו נהגה להדליק נרות קידוש בערב שבת, לא הדלקנו אש בשבת ואבי ואני ביקרנו בבית הכנסת. סעודות שבת התקיימו עם המשפחה המורחבת. החג שאהבתי במיוחד הוא "חג פורים" , משום שהתחפשנו, קיבלנו הפתעות , ממתקים וקיבלנו דמי פורים ושיחקנו במשחקים. המסורת במשפחתונו הייתה מסורתית רגילה ואינה אדוקה. בעיראק, תפרו לי חליפות והייתי לובש אותם בימי שבת או חג, ואילו בארץ לא היינו לובשים חליפות. הנשים היהודיות לבשו שמלות ואילו הגברים לבשו חליפות. בתקופות של פרעות או מתיחות עם הערבים, הנשים היהודיות , נהגו לצאת מביתן עם עגל על ראשן, אך לעיתים נדירות ורק במקרה חירום. היהודים לא ענדו תכשיטים אופייניים, כיוון שלא רצו להזדהות ולבלוט ולהרגיז את הערבים. תספורות היהודים הייתה זהה לערבים, אך הערבים הניחו על ראשם "עגל" (בד מסביב לראש). חמש המילים העבריות הנפוצות ביותר בעולם היהודי והמקשרות בין היהודים בעולם לדעתי הם: התורה, ארץ ישראל, ירושלים, בר-מצווה, ברית-מילה. שלושת הערכים החשובים ביותר לדעתי הם: תורת ישראל, ארץ ישראל, שמירה על היהדות. אירוע שסיפרו לי בילדותי הוא , כאשר הייתי בין שנתיים בשנת 1941 , שטף המון ערבי את בתי היהודים, הרג, פגע ושדד כל אשר ניקרא לדרכו. הערבים ,נכנסו לבתים, לעסקים ופלשו גם לבית הוריי (לפי סיפורים, שסיפרו לי כעבור מספר שנים). הורי ניסו להעביר אותי לבית של השכנים שהיו ערבים שיגנו עליי, בהיותי תינוק בן שנתיים. תגובתם של השכנים הייתה שאם הורי יעבירו את התינוק אליהם, הערבים יגיעו וישחטו את התינוק. בינתיים ההמון פלש לביתנו ואיים על אבי בסכין על מנת לקבל דברי ערך, כסף ותכשיטים. וכעבור זמן קצר, כל תכולת הבית נשדדה.וכל אשר נותר לנו הם,הבגדים שעל גופינו בלבד. ההורים הדגישו בסיפורים אח"כ, שהערבים לקחו גם את סיר הלילה. (אירוע זה ניקרא בקהילה פרהוד - השוד הגדול). אין לי בכלל געגועים למקום שבו גדלתי, וכל היהודים שגרו באזור מגורינו עלו גם כן לארץ ישראל,כך שלא נותר לנו שם שום דבר. עלינו לארץ ישראל בשנת 1951 בחודש אפריל, כאשר הייתי בן 12. הסיבות שבגללן עלינו לארץ הם , כיוון שהוקמה מדינת ישראל, הפרעות של הערבים והשנאה ליהודים גברה, והיה בלתי אפשרי לחיות בפחד שחיו, לכן הוחלט במשפחה לעזוב הכול ולעלות לארץ ישראל. צריך לזכור ולא לשכוח, שהמחיר עקב העלייה הוא גדול, גם אם כדאי, בעצם העובדה להתנתק מהאירועים שגרמו ליהודים, תמיד לשאת במחיר של אובדן ונזק לרכוש. למען המחשת האמור, הורי התחתנו והקימו בית בשנת 1936, בתקופה לא קלה גם מבחינה כספית, פעם שנייה בשנת 1941, כאשר הערבים רוקנו את הבית, עם כל מה שיש בו. ופעם שלישית, בעת העלייה לארץ, השאירו את כל רכושינו. זכור לי שבדרכנו לשדה התעופה, אבי זרק את מפתח ביתנו, מחוץ למונית כמו קליפת השום. כאשר הייתי בין 10-11, החלה עליה גדולה של יהודים מעיראק לארץ ישראל והורי נרשמו לעליה ובתקופה זו של ההמתנה לעליה לימודיי הופסקו, כל רכושינו , ביתנו וכן בית העסק של אבי עם תכולתו נלקחו ע"י הממשלה, לא היה ניתן לקחת כספים, דברי ערך כלשהם וכך עלינו לארץ משפחה של 7 נפשות עם 3 מזוודות של בגדים בלבד. העלייה לארץ ישראל, הייתה בשנת 1951, בתקופת חג הפסח. עלינו אבא, אמא, סבתא ו-4 הילדים. טסנו במטוס, והגענו לשדה התעופה לוד, נקלטנו וקיבלנו אוהל לשתי משפחות בו התגוררנו מס' ימים, עד אשר נלקחנו לחיפה - שער העלייה. התגוררנו באוהלים כחודש ימים, אכלנו במסטינגים , מנקודות חלוקה במקום ולמעשה חיכינו שיגידו לנו על צעדינו הבא.. משער העלייה בעתלית הועברנו לפרדס חנה, מעברת אוהלים, שוב לחודש ואז הועברנו למעברת נחלת יהודה, במעברה קיבלנו אוהל ובו התקבצנו עם המיטות והמטלטלים שלנו, התקופה הייתה בעונת החורף, ירדו גשמים והציפו את כל השטח בו התגוררנו. ובנוסף להצפה היו רוחות עזות, שאיימו למוטט את האוהל על יושביו. זכור לי, שאבי יצא לתעל את מי הגשמים ולמנוע הצפה לתוך האוהל ואני השענתי המיטות כלפי העמוד המרכזי של האוהל על מנת למנוע את קריסתו. אחיי הקטנים פחדו מאוד, וכולנו חששנו שהאוהל יקרוס עלינו. מהאוהל, עברנו לצריף כעבור 6 חודשים בערך, מיום עלייתנו ארצה. ואז החלה תקופת ההתארגנות לחיים בארץ ולעבודה, אבא הלך לעבוד בחקלאות , עם החליפה שאיתה הגיע ארצה ולאחר מס' חודשים קיבל תלוש ואמא נסעה לתל-אביב לקנות מכנסי-חאקי מאתא שאיתם אבא עבד. אמי, עבדה כתופרת בצריף, אליו הגיעו לקוחותיה מרמת-גן שהיו לקוחותיה בעירק. אבא, החליף עבודות ועבד בכל עבודה שהלשכה נתנה לו. אני למדתי בבית-ספר בכיתות ז-ח ולאחר סיום בית-ספר יסודי ביקשתי לעבוד ונשלחתי לעבוד בבסיס צבאי בצריפין, בו עבדתי עד שהתגייסתי לצה"ל. בארץ, השתייכתי לתנועת נוער, "הנוער העובד", פעילות קבועה מדי שבוע, היו פעילויות של טיולים בשדה, פעילויות ספורט וכו', וכמו כן יצאתי לפעולות שטח עם מדריכי הגדנ"ע וגם יצאנו לקיבוץ פלמחים בחופשות מהלימודים לעבוד בקיבוץ. הארגון "הנוער העובד" חי וקיים גם היום והרבה בני נוער ממשיכים בפעילות בו עד היום. פגשתי את אשתי רחל, בהיותי בין 13 משפחתונו ביקרה משפחה קרובה במעברת חולון ועיני צדה את בת השכנים, נערה חייכנית עם צמה ארוכה שהייתה בת 6 ואמרתי לאמי ולמשפחתה של רחל,שילדה זו תהיה אשתי. ולאחר הרבה שנים הילדה הפכה לנערה בת 17 ונפגשנו שוב אצל קרובים, ברמת גן , בצאת יום הכיפורים ובתום הביקור קבענו להיפגש ולמחרת יצאנו ביחד לתל-אביב ומאז ועד היום אנו ביחד. התחתנו בשנת 16.9.1963, בגיל 24. הכנת החתונה בוצעה על ידי, תיאמתי את רכישת האולם "בית האזרח" ברמת-גן, לצורך הכנת האוכל גויסה המשפחה . כאשר היום הגדול הגיע , לקחתי מונית ונסעתי להביא את אשתי לעתיד מביתה שבחולון , לאחר שאספתי אותה נסענו לכיוון האולם ופתאום המונית נעצרה, כיוון שאזל הדלק , 800 מטר מתחנת דלק ונאלצתי לדחוף את המונית בעצמי עד התחנה לתדלוק. רכשתי דירה ברמת-גן, בחסכון של שרותי בצבא והייתה תקופה קשה וצנועה ביותר, כיוון שהיה עליי לפרוע חובות כבדים ולקיום שלי ושל אישתי רחל. בשנה הראשונה עבדנו ובשנה השנייה, רחל ילדה את ילדנו הראשון ארז (בשנת 1965), ואת סיגלית (בשנת 1966), לכן נאלצה לעבור למשרת אם, טפול בילדינו. התגייסתי בשנת 1957, בזמן שירותי הצבאי, השלמתי את לימודיי ולמדתי באוניברסיטה וסיימתי קורס קצינים. השירות בצבא, מחייב שינויים בתפקידים ובמשימות ,לצורכי לימוד וקידום, לכן המשפחה נאלצה לעבור לערים אחרות , 4 פעמים בתקופת שירותי. המשפחה נדדה מרמת-גן לבאר-שבע (בשנת 1971), מבאר-שבע לקריית-אונו (בשנת 1975), מקרית-אונו לבאר-שבע שוב (בשנת 1977) ומבאר-שבע לכפר-סבא (בשנת 1982). בשנת 1971 נולדה לילך ובשנת 1982 נולד נועם. העובדה שחייבה אותנו לשנות מקומות מגורים, זאת למען הקרבה במרחק של מקום עבודתי בצבא ,למקום מגוריי, יש לכך כמובן יתרונות וחסרונות. חסרון בולט הוא, שלכל ילדי יש מכל מקום, מעט חברים, לאור העובדה של העדר הטמעה ממושכת, המאפשרת חברות אמיתית וקבועה. אך אני יכול להעיד, שאיני מרגיש שחסרון זה מאוד מורגש, מאחר והם דומיננטיים בחברה. חסרון נוסף הוא, הריחוק מהמשפחה שגרה במרכז הארץ. יתרונות בולטים, במעבר בין הדירות הוא, שהילדים מכירים את הארץ לאורכה ולרוחבה, גם כתוצאה מהנסיעות שביצענו במסגרת התפקיד, או בטיולים משפחתיים. במשך שירותי הצבאי, ביצעתי תפקידים רבים בתחום הלוגיסטי, באזור המרכז, בסיני, ובפיקוד דרום. השתתפתי במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה, במלחמת יום הכיפורים שירתי בסיני והגעתי הביתה , פעם בחודש בארץ למשך יומיים, שלושה. במהלך שירותי בצבא, שירתי במגוון תפקידים והאחרון שבניהם הוא מפקד אספקת פיקוד הדרום. השתחררתי מצה"ל בדרגת סגן אלוף, בשנת 1983. עם שחרורי, כל משפחתי עברה מהדרום בבאר-שבע לכפר-סבא והקמתי קריירה שנייה והיא סופרמרקט בכפר-סבא, שהיה בבעלותי עד שנת 2007, עד שפרשתי לגמלאות.